למרות הפגיעה הקשה בחיזבאללה והיחלשותו הכלכלית והפיקודית, בצה"ל מבהירים כי המערכה רק בתחילתה. הארגון פועל כיום במבנה גרילה מבוזר, ממשיך בירי "טפטופי" אך מטריד לעבר הצפון, בעוד ישראל שואפת לבודד אותו, לנתקו מאיראן וליצור מרחב חיץ
ראש הממשלה תובע מאזרחי ישראל לגלות חוסן, אבל נחשו היכן נמצאים בני משפחתו הקרובה? וזה עוד כלום לעומת הנאום המחריד של יאיר בהונגריה
שגריר ישראל בוושינגטון מאבחן ירידה במורל של מנגנוני הביטחון האיראניים שאינם מתייצבים לעבודה. למרבה הצער מדובר בסוג אחר של עבודה: עבודה בעיניים כתוצאה מזיהוי ירידה במורל של הישראלים
ההנחיות להשמדת גשרים מעל הליטני והאצת הרס הכפרים בדרום לבנון מסמנות מעבר לשלב חדש בלחימה מול חיזבאללה: ניתוק הדרום משאר המדינה, פגיעה בצירי האספקה ויצירת מרחב חיץ לאורך הגבול. בצה"ל מכוונים לתפיסת נקודות שליטה - תוך הרחקת האיום ושינוי המציאות הביטחונית
בעוד איראן נאבקת על הישרדות משטרה ומפעילה את שלוחותיה באזור, החות'ים בתימן שומרים על איפוק מפתיע ואינם נחלצים לעזרת פטרוניתם. שורת סיבות, החל מהרתעה ישראלית אפקטיבית ועד לשאיפות עצמאיות להנהגת הציר השיעי, עשויות להסביר מדוע הארגון בוחר להישאר על הגדר כרגע
בעוד התקשורת המקומית מתמקדת בהצלחות צבאיות ובמריבות פוליטיות, הצצה לאתרים זרים חושפת תמונה מדאיגה של אובדן תמיכה בארה"ב. ללא תכנית פעולה ארוכת טווח אל מול דעת הקהל המשתנה בקונגרס, ישראל עלולה למצוא עצמה בודדה - ללא מטוסי קרב, ללא וטו באו"ם וללא בעלת ברית
המלחמה עם איראן יצאה לדרך תחת מעטה חשאיות אך בעוד מטוסי הקרב וכלי הטיס הלא מאוישים מטילים אלפי חימושים מדויקים על אדמת איראן, נראה שמנגנון הנתונים של צה"ל סובל משיבוש מספרים
בטהרן העריכו כי ישראל לא תוכל להחזיק במערכה ממושכת, אך בפועל הלחימה מתארכת, החזיתות מתרחבות והציבור הישראלי ממשיך להפגין חוסן. במקביל, הביקורת הפנימית גוברת - אך הדרג המדיני נחוש להמשיך עד להכרעה
קרלסון, קלי ואוואנס מותחים ביקורת חריפה מתוך מחנה MAGA נגד המערכה באיראן, כולל טענות כי ארה"ב פועלת עבור ישראל - אך הסקרים מציגים תמונה הפוכה: רוב המצביעים ממשיכים לתמוך בו, בעיקר בשל האמון האישי והחשש מהגרעין האיראני - אך הפער עשוי להפוך לאתגר פוליטי
הצצה למפגש בין כוחות פוליטיים אפלים, נשיא גחמתי ומערכת השפעה ישראלית מיומנת. האם דווקא אצל איש הימין השמרני-קיצוני מונחים היסודות לברית ישראלית-אמריקאית חדשה?
הפנייה של פרופ' כהן־אליה לטראמפ היא טעות היסטורית: לא פונים לפריץ, לא מוסרים מחלוקת פנימית להכרעת זרים, ולבטח לא מזמינים יד חיצונית שתכריע מי ינהיג כאן את המדינה. כי ביום שבו נתרגל לכך - לא רק המחלוקת תוכרע מבחוץ, אלא גם העתיד
איראן על הברכיים וסופגת מכות בכל החזיתות, אך ללא סיום ברור והמשך לחץ מדיני ובינלאומי - הסכנה לא תחלוף. לצד ההישגים, מתחדדת הדילמה: מתי לעצור, לפני שהמלחמה תהפוך מנכס לנטל ותערער את התמיכה האמריקאית
חבורות פורעים מהמאחזים הבלתי חוקיים מקבלות מדי צה"ל וסיוע בנשק, והתוצאה היא מעשי הרג, ביזה והתעללות. בעוד הרמטכ"ל מתעורר באיחור גדול ונזכר לדבר על "מיעוט מאיים", והשב"כ תחת זיני לא מציג שום פעילות סיכול, בשטח כבר מתבצע טיהור אתני בחסות המלחמה באיראן
התעמולה האיראנית משדרת ללא הרף סרטונים מבוימים על מגדלים קורסים בתל אביב. התקשורת הישראלית חופשית הרבה יותר, אך אפילו מקץ שלושה שבועות של לחימה, היא נכשלת מלספק תמונת מצב אמינה
שבועיים לאחר טבח 7 באוקטובר, נתניהו הזמין סקר מנדטים כדי לבדוק מה חושב הציבור. ומכאן נגזר הכול. וזה קורה, למרבה התדהמה, גם כעת. גם בימים ההיסטוריים הללו, גם במלחמה הקשה והמרה שבאויבות, עסוקים נתניהו, חלק מהשרים וחברי הקואליציה בפוליטיקה קטנה וזולה
הקשר ביו מדינת ישראל ליהדות התפוצות הוא בלתי שביר, ונשזר דרך כאב משותף אל מול מתקפות טילים ואנטישמיות גואה. השותפות הגורלית והתמיכה ההדדית, המתבטאות ביוזמות כמו קרן "שאגת הארי" של הסוכנות היהודית, הן המקור לעוצמת העם היהודי ולחוסנו בשעות מבחן קיומיות
בעקבות האיומים הביטחוניים על נתיבי הים במזרח התיכון, גובר הצורך במסדרון יבשתי שיחבר את הודו ואירופה דרך מדינות ערב וישראל. עבור ישראל, מדובר בהזדמנות אסטרטגית נדירה לנצל את האינטרסים המשותפים עם שכנותיה כדי לבסס את מעמדה כנכס כלכלי וביטחוני חיוני באזור
המציאות במלחמה הנוכחית חושפת שבריריות חברתית שמחריפה בצל המלחמה. העובדים הסוציאליים הפועלים בגישה מערכתית ארוכת טווח, הם אלו שמונעים את קריסת המרקם האנושי, אך ללא הכרה בשירותם כצורך חירום לאומי ותקצובו בהתאם - החוסן הלאומי שלנו נותר בסכנה
ראש העדה האסלאמית האחמדית משיב להצהרות השגריר האקבי וטוען כי ההבטחה האלוהית שייכת לכלל "זרע אברהם" ואינה צ'ק פתוח לכיבוש. על פי כתבי הקודש, הזכות על הארץ אינה מורשת דם אוטומטית, אלא תנאי מוסרי המחייב רדיפת שלום, עשיית משפט וחמלה כלפי כלל יושביה
גם אם נמאס לנו לשמוע את זה, הרי שהעורף הישראלי באמת חזק ונותן לצה"ל ולממשלה את כל הגיבוי הדרוש לניצחון במערכה. אולי בגלל זה מדהים לראות כמה מעט אנחנו מקבלים מהם בתמורה
בעוד אנקרה שומרת על טון דיפלומטי זהיר מול טהרן, מאחורי הקלעים גובר החשש מפני כאוס אזורי, גלי פליטים והתעצמות כורדית בגבולותיה. ישראל, השואפת להפלת המשטר האיראני, תידרש להתמודד עם היום שאחרי שבו טורקיה עשויה לנצל את הוואקום כדי להרחיב את השפעתה באזור
בעוד המדינה דוהרת להרחבת חלוקת רישיונות הנשק בצל הטראומה הלאומית, אלפי נשים בישראל מוצאות עצמן תחת איום גובר בתוך ביתן. ללא שילוב מיידי של נתוני משרד הרווחה בהליך הסינון, הפריבילגיה להגנה עצמית הופכת לכלי טרור ומסוכנות כלפי מי שהמערכת אמורה להגן עליהן מכל
שיגורי הטילים מאיראן פוחתים אך לא פוסקים, חיזבאללה משקם לא רק את יכולותיו אלא גם את מעמדו ובעזה מקיים חמאס מפגני ניצחון. זמן טוב לשאול: אתם בטוחים שאנחנו מנצחים?
המפלט האחרון של ההנהגה, שיגעון הגדלות של רוטמן והבל ההבלים של השופרות. בממשלה מדברים על אחדות, אבל עושים הכל כדי להרבות שנאה בשעת מלחמה
דרישת רה"מ לביטול משפטו, תוך שהוא משסה את טראמפ בהרצוג, בלתי נתפסת. האיש שהצהיר שוב ושוב שלא ינסה להימלט מאימת הדין ושהתיקים שלו קורסים גם ככה, נקלע לסחרור תוך הצגה פסיכולוגית שראויה להסתכלות. בנט נוכל? לפחות הוא לא פתח במכירת חיסול של ריבונות ישראל | דעה
השבוע נציין שש שנים לסגר הקורונה הראשון שהוטל על ישראל. הזדמנות טובה להיזכר ואולי גם לנסות לחבר בין המסכות של אז למרחבים המוגנים של השבועיים האחרונים
בניגוד להערכות הפרשנים, נשיא ארה"ב לא מתכוון לנטוש את המערכה הצבאית ומחויב לה. בישראל, רה"מ מתמרן בין חוק הגיוס למועד הבחירות כשבג"ץ והיועמ"שית על הכוונת, ובנט נאבק בצניחה בסקרים ומחשב מסלול שמאלה
ריאיון אחד של הנשיא האמריקני חשף סוגייה עמוקה בניהול המלחמה: היא אינה מתנהלת לפי לו"ז ברור - ובוושינגטון שומרים על הקלפים החזקים ביותר בכיס. ראש הממשלה, שלא כהרגלו, התבטא כי ייתכן ונצטרך "להדוף את אויבנו שוב". במילים אחרות: סבבים נוספים, הכינו את הממ"דים
הגנרלים באולפנים, הקלישאות על "הכרעה" והפער ההולך וגדל בין עוצמה צבאית למציאות פוליטית. בעידן של מודיעין בזמן אמת ונשק מדויק, המלחמות הופכות הרסניות יותר אך כמעט שאינן משנות סדר פוליטי, אז למה אנחנו ממשיכים להשקיע במלחמות במקום בשלום?
ראש הממשלה מרבה להכריז על הישגים עוד לפני שהעבודה נגמרת, אך כשמדובר בחיזוק אויבים או בשימור שלטונו - המלאכה נעשית עד הסוף. בין הישגי צה"ל במלחמה, התלות באמריקאים והביזה התקציבית בלילה אחד בירושלים
מהודעת השר אליהו אתמול עוד היה אפשר לחשוב שמחלקת החנינות בעד החנינה. בפועל, לא רק שהיא נגד, היא סבורה שאין בסיס חוקי לנשיא לחון את נתניהו. הגיע הזמן שהרצוג יזנח "פתרונות יצירתיים" מופרכים. עליו להכריע - או להיכנע לטראמפ ונתניהו, או לפעול על פי חוק
כמה משגרים השמדנו באיראן, עד כמה הופתענו מהיכולות של חיזבאללה והאם הממ"ד מספק הגנה מלאה? בעודנו מתפללים שצה"ל ינצח במלחמה, קשה שלא להודות שהוא הפסיד בה את האמינות
רה"מ הצליח להיפטר מחוק הגיוס, אבל האדמו"ר מגור לא קונה את התרגילים שלו, והבטיח לנקום בו. אז נתניהו פיזר לחרדים מיליארדים שהמשק כה זקוק להם, וקיבל זמן עד הבחירות, אבל גם שם מחכה לו שדה מוקשים - וכרגע לא נראה שיש לו איך לחצות אותו בשלום | פרשנות
העובדה שהישגי צה"ל במלחמה עדיין לא תורגמו להישגים מדיניים שוב פוגעת בישראל. ברקע החשש הקיומי של העדה השיעית, כניסת חיזבאללה למערכה שיפרה את כושר המיקוח שלו מול מדינת לבנון והתנהלות דומה מול טהראן עלולה להביא אותנו לסבבים בלתי פוסקים, שיתישו בעיקר אותנו
הבושה התאבדה מהמקפצה ממנה נוהגת הממשלה להטיל עלינו את מימיה: הממשלה הכריזה על קיצוץ בחינוך, ברווחה ובבריאות - רק לא להתקרב לכספים הקואליציוניים. בעיצומה של המלחמה, הביזה נוגעת גם ליישובי הצפון- ואיך אומר ראש המועצה: כנראה שהם סוג ב'
ככל שמתקרבים למלאת שבועיים למבצע "שאגת הארי", הולכת ונשחקת המשמעת של העורף הישראלי. למרות הסכנה, סיבוב בתל אביב מלמד שקשה לשמור לאורך זמן על שגרת חירום
טראמפ מתמרן בתוך המשולש המורכב שיקבע את המשך המלחמה. כבר ביוני התרעתי ש"חיה פצועה" כמו איראן אחרי "עם כלביא" היא המסוכנת ביותר. לכן, חייבים להגשים את שתי המטרות אליהן התנאים הבשילו: הפלת שלטון האייתולות וחיסול חיזבאללה
בעוד העולם המערבי חושש מ"הסלמה", אזרחי איראן רואים בתקיפת ארצם קרן אור של תקווה ושחרור משלטון המדכא אותם מבפנים. לאחר הטבח הברוטלי של ינואר, העם האיראני כבר לא מבקש הגנה מהאויב שבחוץ - הוא מייחל לקריסתו הסופית של האויב ששורף את ביתו כבר חמישה עשורים
ראש הממשלה בישר בנאומו שאנחנו שוברים את עצמותיהם של האיראנים. הזדמנות טובה לבחון את הפעמיים הקודמות שבהן השתמשו בכירים ישראלים בדימוי הזה. רמז: זה לא נגמר טוב
בין ניצחון בתקשורת לעוד לילה בלי שינה, בין השמדה של משגרים לעובדה שיש עוד מספיק כדי להתיש אותנו, בין הפחדנים מקפלן לגיבורים מטהרן. התחושה של עם ישראל ביום העשירי ללחימה: קצת מבולבל
הומור בעתות משבר אינו הכחשה של המציאות, אלא מנגנון הגנה פסיכולוגי מתוחכם המאפשר לנו לשמור על מרחק נפשי מהפחד. מצחוק המקלטים של "ארץ נהדרת" ועד לוויראליות של הרשתות החברתיות, הבדיחה משמשת כ"בולם זעזועים" ביולוגי וחברתי המסייע בבניית חוסן קולקטיבי
אחרי שנים של ג'ינגול בין מגפות, מלחמות ומציאות שמנסה להחזיר אותנו לאחור, העייפות הנשית היא כבר לא עניין אישי אלא תמרור אזהרה חברתי. בעולם שבו הפערים נותרים וקולן של נשים נפקד ממוקדי הכוח, השינוי לא יגיע מדוחות רשמיים, אלא מההבנה שהכוח לשנות נמצא בקלפי
על רקע המלחמה המתמשכת והכאוס הציבורי, אלימות נגד נשים נדחקת לשוליים. ביקור במקלט לנשים מוכות חושף מציאות מדאיגה: פחות פניות לעזרה, יותר שתיקה ופחד. דווקא עכשיו, ביום האישה הבינלאומי, אסור להפסיק להיאבק על זכויות, הגנה ושוויון לנשים בישראל
לקחי מלחמת ששת הימים והכישלון בלבנון מחייבים את ישראל לנצל את שעת הכושר האסטרטגית של 2026 לשרטוט מחדש של גבול הצפון. רק תפיסת שטח קבועה עד קו הליטני, פינוי אוכלוסייה ויצירת מחיר טריטוריאלי כבד יבטיחו כי דרום לבנון לא תחזור להיות מפלצת טרור המאיימת עלינו
המלחמה באיראן מעמידה למבחן את המושג מלחמה צודקת: האם היא עומדת בסטנדרטים הבינ"ל של הגנה עצמית, או שמדובר בניסיון פסול לשינוי משטר בכוח? כדי לשמר לגיטימציה נורמטיבית, עלינו להישאר באזור האפור - להכיר באיום האיראני, אך להקפיד על מסגרת חוקית ומוסרית ברורה
היעדרן של נשים מקבלת ההחלטות בישראל אינו רק עניין של ייצוג סטטיסטי, אלא כשל שדוחק לשוליים שיקולים חברתיים, אזרחיים וביטחוניים קריטיים. בשעה שהמציאות האזורית מתעצבת מחדש, הוויתור על נקודת המבט של חצי מהאוכלוסייה מצמצם את מרחב הפתרונות ופוגע בחוסן של החברה
מאחורי הקלעים, טוענים גורמים שהיו בסביבתו, משפטו של ראש הממשלה טורד את מנוחתו הרבה יותר מכפי שנדמה לציבור. בין המלחמה, הקשר עם טראמפ והלחצים הפוליטיים - סוגיית החנינה חוזרת שוב ושוב לשולחן
הרפיסות שמגלים מנהיגי מערב אירופה כלפי איראן ומלחמתנו בה, אינה אלא ביטוי נוסף לאותה מחלה, שהיה לה חלק בהתפרצות השמחה שנראתה ברחובותיהם לאחר 7 באוקטובר. השמחה הגדולה נבעה משנאה גדולה - לישראל. גם במחלת האנטישמיות אין כל חדש והיא קיימת מזה עידן ועידנים
הרעיון להלום באיראן במשותף עם ארה"ב החל להתבשל במוחו של ראש הממשלה בסתיו 2024 | בניגוד לטענות ראשי האופוזיציה, מתקפה עמדה על הפרק כבר ב-2010, אלא שראשי מערכת הביטחון עשו כל שביכולתם כדי לטרפד אותה
אין תרחיש ריאלי שבו לבנון כמדינה תפרק את חיזבאללה מנשקו הרי היא מדינה חלשה, מפולגת ותלויה באיראן. לכן, ישראל היא האחראית היחידה לבטחון. כל פתרון אחר ישאיר אותנו בתוך מעגל קבוע: האויב בונה, ישראל מגיבה; האויב מתעצם, ישראל חותמת; האויב מפר, ישראל מופתעת
